סיכום

על כלליו של התנא קמא במשנה תמורה פ״ב מ״א , שהוא ר׳ יהודה כבמקבילות , ״שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה״ , מקשים ר׳ מאיר ור׳ יעקב : הרי פר יום הכיפורים , חביתי כוהן גדול ופסח , שהם קרבנות יחיד , דוחים את השבת ואת הטומאה , ופר העלם דבר ושעירי עבודה זרה וחגיגה , שהם קרבנות ציבור , אינם דוחים את השבת ואת הטומאה . לדעתם הגורם לדחייתן או לאי דחייתן של שבת וטומאה אינו סוג הקרבן , קרבן ציבור או קרבן קרבן צבור ומפני שבאה ביום טוב ובכנופיא מ״מ לשון הסוגיא אינו מדוקדק לענין פסק שהרי אף הפסח כן וקורהו קרבן יחיד ומפני שסובר שאף פסח שני דוחה שבת וטומאה ואנו כבר פסקנו שאינו דוחה את הטומאה אלא השבת״ . 71 בדפוס מצוי ״אמר ליה״ פעמיים , אבל בכת״י אוקספורד , לונדון , מינכן 95 ובדפוס הספרדי רק ה״אמר ליה״ השני ובשני כת״י של בית המדרש לרבנים ובמינכן 6 אין ״אמר ליה״ לא בראשון ולא בשני . 72 יתירה מזו , עצם החובה להקריב קרבן חגיגה אינו עולה בהכרח מן הכתוב בויקרא כג , מא : ״וחגתם אתו חג לה׳ שבעת ימים״ שהרי כבר שאל רב פפא לאביי בסוגיית הבבלי חגיגה י ע״ב : ״מ...  אל הספר