למשמען של מימרות שמואל

ונראה להציע שאף שמואל , כרב וכר׳ יוחנן , עוסק בדינו של היחיד שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו . יחיד זה , אף שלא נתלה כלל בהיתר שהתירו בית דין את החלב , הרי למעשה הוא עשה כהוראה שהורו בית דין , דהיינו שהוא אכל את החלב בשעה שבית דין התירו את החלב . וגם מימרותיו של שמואל מבוססות על ההבדל האמור במקורות . לאמור , שמואל באמרו : ״זו דברי ר׳ יהודה״ או ״זו דברי ר״מ״ , אינו מתייחס למשנה , אלא למקורות השונים את פטורו של היחיד בלשון ״עושה״ . וכגון הברייתות שבבבלי , ש״גמיר וסביר משמע״ כדברי אביי . אולם משום שאין ב״שוגג״ שבמשנה כל סיוע ממשי לשיטת רב ורבא , ואדרבה מן הטעמים שבה עולה דווקא כשיטת ר׳ יוחנן , נוצרה כנראה שיטת ה״איכא דאמרי״ . לעומת זאת , אם נניח שרבא סובר כר׳ יוחנן ודבריו המקוריים הם ה״איכא דאמרי״ , הרי שיכול היה רבא למצוא ראיה מוצקת לשיטתו בטעמים שבמשנה , שקשה לדחותה , וממילא לא מסתברת כלל האפשרות להיווצרותו של הלישנא קמא . על פי הצעתנו שרבא עומד בשיטת רב , יש לציין את דבריו של רבא ש״מודה רב שאינו משלים לרוב צבור״ , וכבר העירו שמשמע מכך כי הוא סובר כמותו , וכגון בחפץ ה׳ , ד״ה אמר רבא ( אוצר , ...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן