סדרן של שלוש ההלכות במשנה ד

עתה , לאחר שראינו את התנאים המחייבים את קרבן העדה , נעבור לדון בסדרם , ונתחיל בסדר ההלכות במשנה ד . שלוש הלכות יש בה : הראשונה קובעת את התנאי שיורו כל הדיינים , ללא יוצא מן הכלל , לעבור על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ( להלן : התנאי שיורו כולם ); השנייה – את חובת נוכחותו של ״מופלא של בית דין״ ; והשלישית – את הפסולים להשתתף בהוראה ( תנאים ג - ה דלעיל ) . לכאורה היה מן הראוי לקבוע תחילה את ההלכה הנוגעת להרכבו של בית הדין , שלפיה אין חייבים בקרבן אם בהוראה השתתף ״גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראה לו בנים״ , אחר כך היה צריך לסדר את ההלכה שדנה באי נוכחותו של ״מופלא של בית דין״ בשעת הדיון , ולאחרונה לשנות את ההלכה הנוגעת לדיון עצמו , הקובעת שאם אחד מן הדיינים ״אמר להן טועין אתם״ הם אינם חייבים בקרבן על הוראתם . ואכן , בסדר זה באות שלוש ההלכות בספרא , ויקרא , חובה , פרשה ד ה״ג - ה״ד ( מהד׳ וייס יט ע״א ) : ג . היה אחד מהם גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראה לו בנים יכול יהו חייבים ת״ל כאן ״עדה״ ולהלן נאמר ״עדה״ ( במדבר לה , כד ) ׳ואם כל עדת ישראל ישגו׳ ( ויקרא ד , יג ) – עד שישגו כולן״ . וכן שם : ...  אל הספר