מאמר זה עוסק בעיצוב הזמן בזמר העברי על פי המסד התאורטי המקובל בחקר הנרטיביות בכלל והנרטיביות בסיפורת בפרט , בעיקר כמו שסיכמה רמון קינן ( 1983 [ [ תשמ״ד ) בספר עתיר סגולות מעבר לזמינותו לקורא העברי . בדבריי אדרש במישרין גם למבחר מהמקורות שעליהם הושתת ספרה . אדון גם בתמלילים וגם במנגינות . במנגינות לעצמן אעסוק במיוחד בסעיף המסיים , שגם יסקור בקצרה את בעיית הנרטיביות במוסיקה בכלל . לפני כן אתייחס לתמיכת המוסיקה בתחבולות נרטיביות בתמליל . גם תמלילי הזמר העברי אינם מושא אופייני למחקר נרטולוגי , ושני טעמים לדבר . ראשית , הנרטיביות מתמקדת בסיפורת , ואילו הרפרטואר הנדון שירי . גם בשירי סיפור מובהקים ניכרת נוכחות גבוהה של רכיבים פואטיים לא סיפוריים הכרוכים בטבע הטקסטים השקולים ובדרך כלל חרוזים . שנית , תמלילי הזמר העברי ( מלבד שירי משוררים ) אינם שירה גבוהה , וזיקתם לשירה האמנותית מורכבת ( בן פורת . ( 1989 אף שאני מקבל את ההבחנה ההיררכית בין תרבות גבוהה לנמוכה , איני רואה בזמר העברי רק קורפוס עממי גדול שחשוב להבינו כמכלול בלבד ( כדרך שניתח המחקר החלוצי של פרופ ] 1968 ] 1928 אגדות עם רוסיות ) , ...
אל הספר