כפי שהוסבר בפרק השלישי , עם חקיקת חוק לשכת עורכי הדין ב - 1961 התקבע בישראל המבנה של מוסדות הפרופסיה , בהקמת לשכת עורכי דין אחת שהחברות בה היא חובה . הלשכה גובה דמי חבר מכל עורך דין , ורואה עצמה כגוף היציג בעניינם . במהלך שנות ה - 90 של המאה ה - 20 נחלשה הלכידות שאפיינה את עורכי הדין בכל הקשור להזדהות ולתמיכה בלשכה , והחלו להופיע בקיעים בנכונותם לקבל ללא עוררין כללים שעורכי דין היו כפופים להם משך עשורים . עד כמה מוכן בית המשפט העליון להעביר תחת ביקורת את חוקתיות ההסדר המבני של מקצוע עריכת הדין בישראל ? ב - 2002 הגיש עורך דין חיים שטנגר עתירה נגד לשכת עורכי הדין בה תקף את ההסדר הסטטוטורי עליו יוסדה . העתירה התרכזה בסוגיות היסוד : חובת החברות בלשכה ; קיומה של לשכה אחת ( מונופוליסטית ); חובת תשלום דמי חבר ללשכה . עורך דין שטנגר ביסס טענותיו על זכות היסוד לחופש עיסוק , המעוגנת בחוק יסוד : חופש העיסוק . בפסק דין קצר יחסית דחה בית המשפט את העתירה , וקבע שההוראות בחוק לשכת עורכי הדין עומדות בתנאי פסקת ההגבלה . החוק אמנם פוגע בזכות לחופש העיסוק של עורכי דין , ציין בית המשפט , אך הוראותיו נועדו...
אל הספר