עינת אברהמי מיכל הופמן לאורך ההיסטוריה , כך טוענים דייוויד מיטשל ושרון סניידר , התעלמה הספרות מייצוגי מיעוטים , ומתוך כך יכולנו לשער כי גם לנכות חסר ייצוג מחוץ לשיח הרפואי וכי היא חוויה שולית בנרטיב הספרותי . ואולם אי נראותם החברתית של הנכים לוותה באופן פרדוקסי בשפע של ייצוגים ספרותיים . תופעה מעניינת זו מעלה אצל מיטשל וסניידר את השאלות האלה : מה ייחודה של הנכות כקטגוריה ספרותית ? מדוע העוויתות והעיוותים , הפגמים והנגעים של הגוף הנכה קוסמים כל כך לסופרים ולקוראים לאורך ההיסטוריה הספרותית ? מהם היחסים הטקסטואליים בין הסטייה החיצונית שבגוף הנכה ובין הסובייקט הנכה וגרעין פנימיותו ? ברצוננו למקם שאלות אלו בתוך שיח המוגבלות ההולך ומתגבש במדעי הרוח בכלל ובחקר הספרות בפרט . לאחר מכן נעיין בידע הסוציולוגי על הגוף , הזורע אור על טענותיהם העיקריות של המחברים ומסבירן בצורה מעמיקה . מאז שנות השבעים של המאה העשרים ובתגובה לשיח זכויות האזרח והמהפכה הפמיניסטית התמקמה ביקורת הספרות שבמערב ככוח מרכזי בהנעתה של פוליטיקת הזהויות ובחקר שלה . המשותף לביקורת הספרות הפמיניסטית , האפרו אמריקנית , הפוסטקולוני...
אל הספר