הרמב " ם כתב ( הלכות יסודי התורה , פרק ז ' , א ) - " מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם " , ובהמשך ( ז ' , ה ) כתב , שגם בני הנביאים הראויים לנבואה , " אפשר שתשרה שכינה עליהם , ואפשר שלא תשרה " . אכן , הנבואה המפורשת מתוארת במקרא ונתפסת בתודעה הדתית כנובעת בלעדית מן המקור האלוהי , וחלה על האדם . ה ' מדבר אל הנביא , והנביא מקבל את הנבואה ( ברצון או שלא ברצון ) , ופועל על פיה . בנבואה עצמה אין הנביא פועל אלא נפעל : " ה ' שלחני להנבא " ( ירמיהו כ " ו , יב ) . הנביא לעולם אינו מנבא , כפי שרווח בטעות ( מודעת ?) בעברית החדשה . הנביא איננו יוצר את חזונו , ולא מחולל אותו מנשמתו או מתודעתו - " חזון לבם ידברו [ נביאי ההבלים ] לא מפי ה '" ( ירמיהו כ " ג , טז ); ה ' שולח את הנביא , והנביא הוא רק שליח - " לא שלחתי את הנבאים [ הרשעים ] והם רצו , לא דברתי אליהם והם נבאו " ( ירמיהו כ " ג , כא ) . הטעות הרווחת , הלשונית לכאורה , של החלפת בניין נפעל בבניין פיעל , בגלל הקושי להבחין בין נבא ( ננבא ) לבין נבא - גוררת טעות פילוסופית . כל אלה דברים פשוטים וידועים , לכאורה , והם מוסברים יפה לפי התפיסה התיא...
אל הספר