הארץ ולא הרפה מאז מבצע צוק איתן , ששיאו ברציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר והמשכו בגילויים הרצחניים של שנאה להומוסקסואלים ובטרור היהודי כלפי אזרחים פלסטינים . זהו אותו הדשן שממנו ניזונו יגאל עמיר וחסידיו . מה שמחריף את הבעיה הוא היחס המבין והסלחני כלפי " בחורינו הטובים" המונעים לפשעים על ידי האידאולוגיה " שלנו " , הימנית - קיצונית או הדתית - פונדמנטלסטית , מצד המחנה הפוליטי הימני – החילוני והדתי – ולא אחת גם מצדו של השלטון , בכלל זה הרשות השופטת והחוננת . כל עוד האידאולוגיות האלה הן נחלתם של ציבור רחב ושל חלק מרכזי במנהיגות הפוליטית , יהיו מי שיתרגמו אותן לעשיית מעשים של התגרות ושל זוועה בפלסטינים . לא יועילו הגינויים . פשעים אלו הם פועל יוצא הגיוני של ההשקפות הללו . מבצעיהם יודעים זאת ובונים על כך . הם סומכים על כך שמתחת לגינוי מסתתרת לכל הפחות הבנה , אפילו שביעות רצון והסכמה , שאינן יכולות לקבל ביטוי גלוי . השיח הציבורי בישראל מתאפיין בקוטביות יוצאת דופן . מצדו האחד של המתרס עומדים מי שסבורים שהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל היא כורח מוסרי ואינטרס לאומי ישראלי חיוני ; מצדו השני – מי ...
אל הספר