הכרעת הרוב הייתה אחת הדרכים ההלכתיות המרכזיות לקבלת החלטות בקהילה היהודית הימי – ביניימית . הדבר נסמך על הפסוק הנודע ' אחרי רבים להטות ' ( שמות כג , ב ) , אף כי הוא נאמר בהקשר אחר ( הכרעת בית הדין ) . למרות המסורת הארוכה של מנגנון זה לקבלת הכרעות התעוררו בעטיו לא מעט קשיים , הן באשר למקורותיו ההלכתיים הן באשר לדרכי הפעלתו , בעיקר בנוגע להגנת זכויות המיעוט מפני הכרעת הרוב . שלוש משימות עיקריות קיבלו עליהם הפוסקים בעניין זה : א . מתן בסיס הלכתי להכרעת הרוב . נעשה מאמץ מקיף להעניק ביסוס הלכתי לעקרון הכרעת הרוב , אף שהעיקרון אינו מוכר במקורות ההלכה הקדומים . הרב אליעזר י ' וולדינברג מציג במאמר המובא בשער זה פנים אחדות של המאמץ הזה . הרב חיים דוד הלוי , בדיונו ביסודות הלכת ' אחרי רבים להטות ' , פורש גישה ייחודית שעל פיה באופן תאורטי אין ההלכה דמוקרטית , ואולם למעשה יש הכרה פרגמטית בכוחו של עקרון הכרעת הרוב . אחת השיטות הייחודיות בימי הביניים הייתה זו של רבנו תם , מבעלי התוספות ( המאה השתים עשרה ) , שהתנה את התוקף ההלכתי של החלטות הקהילה בקבלתן פה אחד - כלומר שלילת עקרון הכרעת הרוב לשם הגנה ...
אל הספר