זה טבעם של משברים . איש אינו רוצה בהם , אך הם כמעט בלתי נמנעים , ולא תמיד לרעה . בסופו של דבר הם הופכים להיות לאירועים מכוננים , ששנים לאחר מכן עוד נזכרים בהם . המשברים נעשו לסימני הדרך של ההורות , חלק מן ההיסטוריה המשפחתית , שגם הילדים וגם ההורים שבים ויונקים מהם . היום שבו אמא כל כך כעסה ששברה את הקומקום , הפעם ההיא שהילד ברח מן הבית , הריב הגדול בין האחים שהסתיים בשבירת חלון , הטיול שממנו אבא פרש באמצע – כולם נחוו באותו רגע במלוא עוצמתם המפחידה והמבלבלת , אבל בסופו של יום – סימנו תפנית של בגרות . כמו מחלות המבשרות בדרך כלל על שינויים של צמיחה , כך המשברים הביאו את מערכות היחסים במשפחה אל השלב הבא . * * * והמשברים יבואו , לא צריך ללכת לחפש אחריהם . די להכיר בכך שלצד כאבם ובלבולם , הם נושאים זרע של ברכה , הקשור לכך שכל תכנית קורסת מולם , עד שלא נותר קמצוץ מחוץ לסיטואציה . באותו רגע של קריסה , הכול נשאב פנימה . האם , האב , הסיטואציה , הילד , הבית – הכול בפנים . הדברים מגיעים אל הקצה , נעשים ממוקדים , מרוכזים , מגייסים את מלוא תשומת הלב ומזמינים את מה שנמצא מעבר לכל תכנון ושליטה . כעת ל...
אל הספר