ברגשות מעורבים היא החליטה לשלוח השנה את בתה לגן . עברו שלוש שנים מאז נולדה ורק לעתים רחוקות נפרדה ממנה ליותר משעתיים , וכשזה כבר קרה , זה תמיד קרה כשהוריה של האם שמרו על נכדתן . כעת , מוזר בעיניה להשאיר אותה לבד בגן עם אנשים זרים . גם בתה אמרה לה " אמא , מה את משאירה אותי עם האנשים האלה שאני לא מכירה ? " זה הרגיש מלאכותי כל כך , והיא קיוותה שהיא לא תחווה זאת כסוג של בגידה או נטישה . בכל אופן , היא החליטה להקדיש לתהליך ההסתגלות זמן ככל שידרש . בשעה שהורים אחרים אחרי יומיים שלושה הסתפקו בחמש דקות של פרידה , היא המשיכה לשהות בגן ימים שלמים , כדי לתת לפרידה להתרחש בקצב הטבעי . לאחר שבוע היא החלה להשאיר אותה בגן למספר שעות בלעדיה . היא הקפידה להודיע על כך לבתה ולהיפרד ממנה בחיבוק ובדברי עידוד . היא ראתה שהורים אחרים " נעלמו " פתאום כדי לא לצער את ילדם , והיה נדמה לה שההורים שנעלמו אמנם חסכו את הדרמה של הפרידה , אך הותירו משקע של צער בפני ילדיהם , שהקשיחו בחוסר אמון . נכון , הבכי הראשוני חלף ועבר די מהר , אבל באיזה מחיר ? דומה שהבת שלה מקבלת את הדין . היא אוהבת את חברת הילדים בגן והולכת ונקש...
אל הספר