המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית הוא תהליך טבעי , אבל הוא אינו קל בהכרח , ולא תמיד הוא מתקדם במיטבו . אף על פי שזהו מהלך טבעי , זהו גם מהלך חירותי , המזמין את התייצבותו של הילד והפיכת הפנים שלו . אמנם סחף הבגרות מושך את הילד , אבל לא תמיד נוח לו לעזוב את מקום מבטחו הסימביוטי , והוא עלול להשתמש בחירות , שהיא מתנתו האנושית , כדי לנסות לחזור אל מקורות ינקותו . בפרספקטיבה רחבה , גם נסיגות זמניות אלה מתגלות כחלק אופייני במהלך הכולל של ההתבגרות ובסופו של דבר הן משרתות אותו . אבל בדרך – הוא מזמין התמודדויות רבות . להורים יש כמובן חלק חשוב בתהליך . הילד הרי אינו נמצא לבד בסיפור הזה , ובהיותם הקצה השני של השייכות , הטרנספורמציה שתאפשר לתהליך הזה להגיע למלוא בשלותו דורשת גם את פרידתם . יותר משהילד מתבגר , הקשר מתבגר , ולאופן שבו הם מתמסרים גם לשייכות וגם לתהליך הפרידה , יש השפעה רבה על האופן שבו יוצא הילד מן הקשר לעמידתו העצמאית . * * * כאן מתגלה השבר – לא פעם , ברגעים הקשים , שבהם הילד זקוק לתמיכה שתאיר לו , תרגיע אותו ותגלה לו את החיבוק האחר שממתין לו , במקום השייכות הסימביוטית שהוא הו...
אל הספר