כשהיה תינוק רך , ברגע שהתחיל לבכות היא הייתה מחבקת אותו ומביאה אותו אל שדיה , כמעט ללא השהיה . זה היה כל כך חזק , עד ששדיה התחילו להזרים חלב עוד לפני שגמלה בדעתה להיענות לו . אולם בעת האחרונה היא הרגישה צורך לעשות הפרדה . היא לא יודעת בדיוק למה ומאין זה בא , אבל עכשיו , כל פעם שהוא מבקש ממנה לינוק , היא מפנה את פניו אליה ומדברת אליו לפני שהיא מציעה לו את שדיה . כשהיא מתעכבת לחשוב על זה , היא מבינה שהיא רוצה שהוא יפנה אליה , ולא ישירות אל שדיה . היא רוצה לתקשר אתו , לגלות דרך מבטו שהוא מכיר בה שהיא מישהו ולא רק אובייקט המזין אותו לצרכיו . היא מרגישה שזה נחוץ לה בשבילה , אבל באותה מידה היא מרגישה שזה נחוץ גם בשבילו . גם אם לא תמיד השהיה זו היא לו לרצון , משהו חדש מתחיל להתהוות בקשר ביניהם . משהו חדש מתחיל להתהוות בו . * * * זה מובן . הרך הנולד רואה באמו המשך ישיר שלו . אם הוא אינו מקבל מיד , הוא נבעת מן הפער וממלא אותו בבכי שלו . הוא , השד , אמו , החלב , העונג – הכול חלק מרצף אחד ובלתי מובחן . הכול מוכל בתוך תודעה אחת , תודעה סימביוטית , שהיא אפילו לא , במובנים הקלאסיים , תודעה של סובייק...
אל הספר