יושבים הילדים , נשמות שטרם נולדו , למעלה בשמיים ומתבוננים בהשתאות במתרחש בעולם . לבם גדול ופתוח ומלא חמלה . ולפעמים ילד אחד מתמקד זמן מה בזוג אנשים מסוים ולבו נקשר בלבם . רואה הוא בעוניים , בקשייהם , במורכבות יחסיהם ובבדידותם , וחש בכל לבו את רצונו וכוחו לעזור להם . נדמה לו שזה פשוט . אם רק היו רואים את מה שהוא רואה , היו מיד מבינים וגאולה הייתה באה על נפשם . עד מהרה מבחינים הילדים האחרים שסביבו שקורה לו דבר מה , ואף על פי שהם כבר יודעים את הצפוי , בכל זאת הם חייבים להזהיר אותו . " לא , אל תרד לשם ! " הם מפצירים בו , " אתה הרי יודע שהם לא יקשיבו לך . " " לא נכון , " הוא אומר , " לי הם יקשיבו . " " אבל הרי אתה תשכח . כשתגיע לשם תשכח את הכול , תהיה תינוק קטן וחסר אונים . " " לא , אני לא אשכח , איך אני יכול לשכוח ? הלוא הם כל כך בלבי ! " " כן , זה מה שאתה מרגיש עכשיו , אבל את הרוב שוכחים כשנולדים , אתה יודע את זה . " " אולי את הרוב , אבל את העיקר לא שוכחים . " " אבל הם בכלל לא יבינו אותך , את שפת התינוקות שלך , ועד שתהיה מספיק גדול לדבר , בטח כבר לא תדע מה לומר . " " יש דרכים לדבר גם בלי ...
אל הספר