ותהילתה שלה . הפּסל מצדו יכול לנצל את ה " חומר " הזה , או להתעלם ממנו . תקופת הרנסנס מספקת לנו דוגמאות רבות של פסלי דיוקנות נפלאים , שהושגה בהם סינתזה בין האינדיבידואליזציה ובין הטיפוסיות האופיינית לבני התקופה . דוגמה לכך היא פסלו של " גטמלטה " מאת דונטלו . הישגים כאלה היו גם בתחום הפרוטומות ( " בנו של גטמלטה " מאת דונטלו ; דיוקן של " הגברת עם הפרחים" מאת ורוקיו ) . דיוקנאות כאלה יש בהם תכונות אינדיבידואליות רבות חיות של המודל , ועם זאת מבוטאות בהם גם התכונות האופייניות לאישיות בת זמנו . פורטרטים סינתטיים כאלה נוצרו בעיקר במאה הט " ו , כשהייתה קיימת אמונה ברנסנס מיוחד במינו , שמתקיימים בו אחדות היופי הפנימי והיופי החיצוני , ובה גילם הפרט את ערכיה של החברה , והחברה עודדה את שאיפותיו של הפרט , וה " הומו וירטואוזו " ( uomo virtuoso ) נראה אידאל בר – השגה . המצב השתנה במאה הט " ז , ומיכלאנג ' לו באמנותו ובהצהרותיו ביטא את המנטליות של זמנו – אובדן התקווה להולדת אישיות אידאלית . כשיצר בן פירנצה הדגול הזה את הפסלים למצבות של דוכסי בית מדיצ ' י , לורנצו ( Lorenzo ) וג 'וליאנו ( , ( Giuliano בל...
אל הספר