הוא הדבר החשוב לו ביותר , אמר . ניסיתי להבין — אז אפילו השיתוק יהיה נסבל כל עוד יוכל ליהנות מחברתם של אנשים ? " לא " , אמר . הוא לא יכול לקבל חיים של שיתוק גופני מוחלט , של הזדקקות מוחלטת לטיפול . הוא רצה להיות מסוגל לא רק להיות בחברת אנשים אלא גם להמשיך לשלוט על עולמו ועל חייו . השיתוק המתקדם איים לגזול זאת ממנו בקרוב . ואז יזדקק לטיפול סיעודי 24 שעות ביממה , ואחר כך להנשמה ולצינור הזנה . לא נראה שהוא רוצה בזה , אמרתי . " בשום אופן " , אמר . " תן לי למות במקום זה " . השאלות האלה היו השאלות הקשות ביותר ששאלתי בימי חיי . הצגתי אותן בחרדה גדולה , בחשש מפני , בעצם , אינני יודע מפני מה — כעס של אבי או של אמי או דיכאון או הרגשה שבעצם העלאת השאלות האלה אני מאכזב אותם . אבל מה שהרגשנו אחרי כן היה הקלה . הרגשנו בהירות . אולי התשובות שלו אומרות שאכן הגיע הזמן לדבר עם בנזל שוב על ניתוח , אמרתי . אבי הסכים חרש . הוא אמר לבנזל שהוא מוכן לניתוח בעמוד השדרה . הוא מודאג ממה שיעולל לו הגידול יותר מאשר ממה שיעולל לו הניתוח . הוא קבע תור לניתוח חודשיים אחרי כן , אחרי שתסתיים תקופת הכהונה שלו כנגיד אזור ...
אל הספר