א. טיבה של גמירת הדעת

גמירת דעת היא החלטה בדעתו של אדם שלא לחזור בו מזכות שהקנה לחברו , כלומר שוויתר לחברו על זכות שיש לו כדי שחברו יזכה בזכות זו , או שלא לחזור בו מזכות שקנה מחברו לאחר שחברו ויתר על זכות זו , או מחיוב שנתחייב לחברו וחברו זכה בו , או מהנאה מחיוב שחברו גמר בדעתו להתחייב לו , וכל כיוצא בזה . אבל כיוון שאין אדם יודע מה שבלבו של חברו , ואי אפשר לדעת אם גמר בלבו החלטה שלא לחזור בו ואימתי גמר בדעתו שלא לחזור בו , אומדים את גמירת דעתם של בני אדם לפי דעת הרוב . כשאדם אומר דבר או עושה מעשה שבו רוב בני אדם גומרים בדעתם שלא לחזור בהם מיצירת זכות או חיוב או העברתם , הרי זו גמירת דעת ושוב אין אדם זה שאמר או עשה את מעשה הקניין יכול לחזור בו , גם אם במעשה זה או בדיבור זה יחיד זה לא גמר בדעתו . המעשה שבו אדם גומר בדעתו לזכות או לחוב נקרא מעשה קניין . ואם אדם יחיד זה גמר בדעתו לזכות או לחוב בלי מעשה קניין , אין כאן גמירת דעת , והדבר שגמר לו דעתו בטל . גמירת הדעת היא אובייקטיבית , לפי דעת רוב בני אדם , ולא סובייקטיבית לפי דעת יחידים אלה שלפנינו . נמצא שמעשה הקניין אינו ראיה לגמירת הדעת ולא סימן וסמל לקניין א...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן