בחודשים אפריל ‑ אוגוסט , 1991 במקביל למסעות הדילוגים של בייקר , המשכנו את פעילותנו בעניין הערבויות . היו אצלנו גורמים - גם בירושלים , גם באיפא " ק וגם בשגרירות - שחשבו כי רצונו של המ ִ משל לכנס את הוועידה הבינלאומית , יחד עם האהדה הגדולה ממנה נהנתה ישראל בשני בתי הקונגרס , יסייע לנו לכופף את ידו של הממשל , במילים אחרות - לקבל את הערבויות מבלי לוותר כהוא - זה בנושא ההתנחלויות . דעתי היתה שונה , אך בעניין זה , לצערי הרב , לא הצלחתי לשכנע את מקבלי ההחלטות . באחד הימים של יוני 1991 רואיינתי בגלי צה " ל על - ידי כתבת התחנה בוושינגטון , קרן נויבך , ובתשובה לשאלה בעניין הערבויות אמרתי : " במצב שנוצר , ישראל תצטרך להחליט בין ערבויות להתנחלויות . " לא המלצתי להחליט לכיוון זה או אחר , אך בארץ פרצה מהומה . השר עוזי לנדאו דרש להחזירני ארצה . שמיר ט ִ לפן אליי וביקש ממני פרטים . אחרי שהסברתי שמדובר בתיאור המצב ולא בהמלצה מטעמי , הוא השיב " בסדר " , ובכך הסתיים המיני - משבר הזה . במקביל לפעילות שלנו בארצות - הברית , ביקשנו גם מגרמניה סיוע לקליטת העולים מברית - המועצות , ובעניין זה , על - פי בקשת לשכ...
אל הספר