ימים ספורים אחרי תום המלחמה הבהירו הנשיא ומזכיר המדינה את כוונתם לחדש את התהליך המדיני - תהליך השלום , בלשונם - במזרח התיכון , וכבר באפריל יצא בייקר ל " מסע דילוגים " באזור , שכלל ביקורים בקהיר , בדמשק , בריאד , בעמאן ובירושלים . היה זה הראשון מבין לא פחות מאחד - עשר " מסעות דילוגים " כאלה , שמטרתם היתה להביא את הצדדים להתכנס בוועידה בינלאומית לשלום , שממנה יתחיל משא - ומתן ישיר בין הצדדים . באופן מסורתי , ישראל בכלל , ויצחק שמיר בפרט , התנגדו לקונצפט של " ועידת שלום " . כזכור , ב - 1988 יצא קודמו של בייקר , ג ' ורג ' שולץ , למזרח התיכון , במטרה מוצהרת לשכנע את ישראל ומדינות ערב לכנס ועידה כזו , אך שמיר הצליח לשכנעו לרדת מהרעיון . בשיחות שקיימתי עם שמיר אחרי מלחמת המפרץ , הערכתי כי האמריקנים " נעולים " על רעיון הוועידה הבינלאומית , ולכן המהלכים שלנו צריכים להתמקד בניסיון לקבוע את מסגרתה ונוהליה , אך לא להשקיע מאמצים לשווא בניסיון למנוע את קיומה . שמיר קיבל את דעתי , אם כי ניכר היה שקשה לו לעכל את רעיון הוועידה . הוא התעקש להשתמש בכינוי " מפגש אזורי " , וטרח להדגיש בכל לשון של הדגשה שהמ...
אל הספר