ההבחנה שהכניס אפלטון בין מיתוס ללוגוס היא פרדיגמה של ניסיון למחוק מכלולי ממים ( מעין גנים רוחניים ) וממומים ( גנומים רוחניים , מכלולי ממים ) שלמים מהשפה כדי " לטהר אותה " . בכך , אפלטון ושכמותו הפסידו חלק מהממומים והממים הטמונים בשפה . יותר מכך , הלוגיקה היא ניסיון להתייחס רק ל " מבנה השטח " של הממים ולהתעלם ממבנה העומק . ואולם , הנוירולוגיה של השנים האחרונות מוכיחה כי אפלטון טעה . כך , למשל , פרימן ( 1991 ) הוכיח כי הגירוי היחיד אינו נקלט כפי שהוא , אלא מארגן מחדש את כל " הרשת " של תחום נתון . תגלית זו של הנוירולוגיה נוגדת את הלוגיציזם של אריסטו ואת הלוגיציזם בכלל . יישום של הנוירולוגיציזם לתחומי השפה והלוגיקה יגרום לכך שאם נתייחס למילה בתור גירוי , הרי שהמשפט כולו מאורגן מחדש בעקבות שינוי של מילה , ולמילה בודדת אין משמעות לא הקשרית . מושג הדיפראנס ( Differance ) של דרידה הוא בדיוק נוירולוגיציסטי כזה . דיפראנס הוא שילוב של דיפרנס ( , Difference הבדל , הבחנה ) בתוך מערכת נתונה , עם דיפרנס בהקשר נתון מחוץ למערכת הנתונה . לדוגמה , הפונמה היא יחידת היסוד העומדת מאחורי הכתיבה והדיבור כאחד ...
אל הספר