תרבות התלמוד מבוגרת ומפוכחת יותר מתרבות המקרא . היא לא מצפה לצדק ומוכנה להסתפק בצדקה . כבר ברור שתמיד יהיו עשירים ועניים . השפע לא יתחלק בשוויון . מתוך הקבלה הזאת מתפתחת תפיסת הצדקה החז " לית - האחריות האישית והקהילתית להקטין את אי - הצדק . לראות את מי שאין לו ולתת לו צדקה . בספר דברים כתוב : כי - יהיה בך אביון מאחד אחיך , באחד שעריך , בארצך , אשר - יהוה אלהיך נתן לך -- לא תאמץ את - לבבך , ולא תקפץ את - ידך , מאחיך , האביון . כי - פתח תפתח את - ידך , לו ; והעבט , תעביטנו , די מחסרו , אשר יחסר לו . ( דברים טו ) ובתלמוד לומדים את הטקסט בדרכם : תנו רבנן : " די מחסורו " - אתה מצווה עליו לפרנסו , ואי אתה מצווה עליו לעשרו . " אשר יחסר לו " - אפילו סוס לרכוב עליו , ועבד לרוץ לפניו . אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו , ועבד לרוץ לפניו . פ עם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין . ( בבלי , כתובות סז ע " ב ) חכמים בוחנים בחינה עמוקה את השאלה מהו " די מחסורו אשר חסר לו " . מהי מידת האחריות של מי שיש לו לאביון החי בקרבתו . מפשט המקרא נראה שמדובר באחריות אישית כל...
אל הספר