סיפורי החורבן במסכת גיטין מקשרים בין חורבן אישי ומשפחתי לחורבן לאומי . הם שואלים על מה חרב הבית . הם אינם שואלים מי החריב את הבית . ובשאלה טמונה הנחה חזקה : לא הרומאים הם שהחריבו את הבית , אף שידם עשתה בחורבן ובשריפה . נטייה אנושית היא לראות ב " אחר " , בגורם החיצוני , הזר , את שורש כל הרע . הרבה צער וזעם מופנים אל הכוח הזר שחדר אל הקודש והרס . ההתמקדות באחר הרע , בהטחת אשמה בו ובתחושת חולשה וחוסר אונים מולו היא במח שבה התלמודית הונאה עצמית . לא שם האמת . החורבן , לדעת מספרי האגדה שבתלמוד , תמיד מצוי בתוך הבית . ואם לא ייחרב מתוכו , לא יימצא כוח שיחריב אותו מבחוץ . אין עוצמה זרה , לא רומא ולא אישה אחרת או איש אחר , שיכולים לפרק מה שאמיתי . קרבה אנושית , כנות , לב פתוח . אהבה . שנא ת חינם , הקצנה , שפיכות דמים ועבודה זרה או רוע ואבדן הסולידריות , סיפורים שונים מדגישים צדדים שונים של חורבן , של "ריח גט " שהיה בבית כשעוד עמד על תילו . בבית הלאומי ממש כמו בבית הפרטי . המשותף לסיפור הנגר והשולייה , קמצא ובר קמצא , שמונה - עשר דבר ואחרים , הוא הפניית המבט אל תוך העיר , אל תוך הקהילה והמשפחה ...
אל הספר