מתוך ניסיון להבחנה בין המונותאיזם הדיאלקטי והדיאלוגי ברמה היישומית שמגמתה להדגיש כי ביסוד שני הדפוסים יש פוטנציה לרודנות וגם לריבוי , באתי לומר כי אין זו מטרת ההבחנה להציג טיפוסים טהורים . כך בהתאם לכותרת דלעיל , הדפוס הגיורי דומה לפעולת ה " דיג " . יש חכה עם פתיונות , אך הדגים אמורים ליפול ברשתה רק לאחר תהליך שכינינו " קאוצ ' ינג " , אשר במהלכו המתגייר - המתאמן בוחר מרצון את הכפייה והחכה . בדומה , גם בחירת פסלים סובלניים אינה חפה מכל יסוד של כפייה כי לא מדובר בבחירה פוסט - מודרנית על פיה כל פסל כשר לסגידה . גם ב " ציד " מופעלים פתיונות , אולם פתיון הנחש הופך בדרך כלל ל " מלכודת דבש " . ברוח זו , גם במיסיוניות וגם בגיוריות יש יסוד רומנטי מפתה וגם פוטנציה לרודנות של " דעת תורה " , אבל ההבדל הוא בתהליך . בעוד בדיג הדגים באים לחכה , בציד המיסיונר רודף אחר הטרף כדי ללוכדו או להורגו , אם הוא לא ממיר את אמונתו השקרית באמת פונדמנטליסטית חדשה . אם אכן אדיפוס הפגני נטמע בדי . אן . איי של תרבות המערב הדיאלקטי בעזרת פרויד הכריזמטי , אזי המעבר לדיאלוגיה של תפיסת אדם מואבית חייב להתרחש בכוח שורשיה ...
אל הספר