לאחר דיון מקיף במהותה של הכריזמה הגורואית , חזרנו לשאלה הפותחת : האם " שבתאות " ( במובן המטפורי הרחב ) ניתנת לסיווג כמודל גיורי או מיסיוני ? ויתרה מכך , האם ההבדל בינה לבין הכיתתיות של החסידות כהשקפה , הוא חד משמעי ? דומה שלאור הניתוח דלעיל , יהא זה מוצדק לשפוט גם את החצר החסידית לפי מידת חופש הדמיון הרומנטי שהיא מעניקה לחסידיה , בניגוד לציות עיוור לגורו כריזמטי . האם כל החסידויות המוכרות " מצייתות " לכלל הזה ? שאלה זו חייבת להיענות על ידי מחקר סוציו - אנתרופולוגי שיטתי . כאן ניתן רק לומר שחופש ההגדרה העצמית למימוש עצמי המוענק לחסידי ברסלב או על ידי שלוחי חב " ד לכל מי שמשתתף במסעותיהם וטקסיהם , מהווה דוגמה נאותה לגיוריזם הדיאלוגי המנחה את חשיבתם . ואולי לא מקרה הוא שלחסידויות הללו שמנהיגיהם מכונים לעתים " אדמו " רים מתים " אין מנהיג חי במובן הפיזי שיכול לכפות עליהם את משנתו . היות והשבתאות על כל דפוסיה ( הפרנקיסטיים למיניהם ) נכנעה ללחצי המיסיונריות הדיאלקטית שהופעלו עליה , יש לשאול עתה באם וכיצד אפשר לנסח דפוס " גירוי - גיורי " דיאלוגי , המאפשר חבירה מרחיבה שאינה מחריבה ( בלשון היחסי...
אל הספר