פרק רביעי: תולדות ישראל

שיטתי את המחקר בנושאים יחידים . בשורה הראשונה היה צריך להקדיש מאמצים למחקר של תקופת התלמוד , שחשיבותה גדולה כל כך . כאן יש לדון בכל חכם וחכם , לא רק מצד חשיבותו כבעל אגדה - לכך יש כבר בידינו עבודות חשובות , כגון התיאור רב הערך של בכר - אלא גם כנציגה של ההלכה . יש לראותם בייחודם כחוקרים וכן כאישים בזיקתם אל עמיתיהם ואל תקופתם . במאמר שכתב ב - 1921 ושמו ' רבי שמעון בן לקיש כמורה הלכה ובעל אגדה ' , הוא חקר את דמותו של ריש לקיש על פי הצעתו שהובאה לעיל . הוא אמנם התנגד באופן עקרוני לדברי גרץ ואחרים בנוגע לקשר שבין תכונות האופי של החכמים ובין ההלכות של התורה שבעל פה , ואף על פי כן השאיר פתח גם לבחינות מעין אלו : למרות שבהלכה אין הייחוד האישי ואופיו של מורה ההוראה באים לידי ביטוי באותה מידה כמו באגדה , בכל זאת ניתן לעמוד גם כאן על עקרונות כלליים מסוימים אצל גדולי החכמים , שסברותיהם והוראותיהם טבועות בחותמם המיוחד . אך בניגוד לגרץ , תכונות האופי שהוא מבליט אינן שליליות - אגוצנטריות , אלא תכונות נעלות הראויות לחיקוי . כך למשל הוא טוען שהתכונות שהשפיעו על פסיקתו ההלכתית והגותו המחשבתית של רבי שמ...  אל הספר
מוסד ביאליק