הדיון בזיקה שבין תפילה להגות פילוסופית , תאולוגית וקבלית מחייב חריגה ממתודת המחקר הפילולוגי , ההיסטורי וההלכתי של התפילה . התפילה היא רכיב מובנה בעולמו של האדם הדתי , ועל כן היא עמדה מאז ומתמיד במוקד המחקר הער של תולדות הדתות והמחקר ההשוואתי של הדתות . התפילה נתפסה כחוויה מכוננת במערכת הזיקות שבין האדם לאלוהות ובין האדם לעצמו . חוויה זו מעמידה את האדם ואת יזמותיו במרכזה . אדם משבח , מבקש ומפייט לאלוהיו . לעתים נתפס האל כבן שיח ולעתים כמאזין פסיבי . לעתים מציפה חוויית התפילה את ישות המתפלל במידה כזו , שאין הוא זקוק כלל לתגובה ממשית : די לו בהכרה שהאל מודע לתפילתו . ולעתים המתפלל מצפה שהתפילה תגרום לאל להיות מעורב באופן פעיל בחייו . פעמים שהתפילה מבטאת את עצמיות האדם , ובאמצעותה הוא מודע לאישיותו ולרבדים העמוקים של נפשו : מעמד התפילה ונוסחה מאפשרים למתפלל להבין את צרכיו האותנטיים ; ופעמים שהמתפלל רוכש תובנות על האלוהות באמצעות הפנייה אליה . בין כך ובין כך התפילה היא פעילות אנושית יזומה . התפילה אף מבטאת את עושר המבע של האדם ; היא נעה מן המילה והצליל אל השפה ואל הדיאלוג . כאמור , הדיאלוג ...
אל הספר