על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים . היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא . עשה סעודה . אמר לשמשו : לך והזמן לסעודה את קמצא , שאותו אני אוהב . הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא . מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו . אמר לו : הרי אותו האיש שונא אותי . מה אתה עושה כאן ?! השיב בר קמצא : הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי . אמר לו בעל הבית : לא ! צא מכאן . אמר לו : אתן לך דמי חצי סעודתך . אמר לו : לא אמר לו : אתן לך דמי כל סעודתך . אמר לו : לא נטלו בידו , העמידו והוציאו החוצה . אמר בר קמצא : הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה . אלך ואלשין עליהם לפני המלך . הלך ואמר לקיסר : מרדו בך היהודים . אמר לו : מנין לי ? אמר לו : שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו . שלח בידיו עגל . כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין , במקום שעבורנו זה נחשב למום , ואצל הגויים אינו נחשב למום . חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות . אמר להם רבי זכריה בן אבקולס : יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח . חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר . אמר להם רבי זכריה : יאמרו מטי...
אל הספר