כמו יהלומים אנחנו אוהבים לדבר עליהם . לומר שאנו דואגים להם , שאכפת לנו , שהיינו רוצים . אבל לא באמת . מי רוצה להתמודד עם ' נוער מנותק' או ' נוער בסיכון ' ? בתי הספר לא גאים בהם , מחנכים חווים כישלון איתם , במרכזי הבילוי מבקשים להיבדל מהם . יש להם אופנה , מוזיקה ומילים ששייכות רק להם . במצבם הנוכחי , הם בעיקר " לא " . הם לא תורמים לחברה , אולי בכלל לא יתגייסו לצה " ל , בטח לא יביאו לנו פרסי נובל ולא יובילו לצמיחת התל " ג . הם לא " יפים " כמו שהיינו רוצים לראות נערים בגילם . לפעמים אלה התסרוקת , הצמידים והבגדים , ולפעמים השפה , ההתנהגות והבוטות . וכך , פעם אחר פעם אנו מחמיצים את ההזדמנות לממש את ייעודנו ככורי יהלומים . לקלף שכבה , לפעמים דקיקה , ולגלות נשמות גדולות עם יכולות נדירות , כאלה שאנו נוטים לאבד , בעיקר לא לראות . שמעתי עליהם , ידעתי על קיומם . אבל לפני שהייתי שר , לא פגשתי אותם . לא ישבתי מולם , לא ראיתי את עומק העצב שבעיניים , את תחושת הניכור , הצער , האכזבה - מכולנו : הורים , מורים , מדינה . ובעיקר - מעולם לא הרגשתי באחריות האישית , שלי , לכל אחד מהם . המסע שלי כולל גם , לראש...
אל הספר