כך , כתב , למשל , בתרגום ' העורב ' : ליל אין סוף , אין קץ לחבל — לא הועילו ספרי הבל השכיחני את האבל — את הצער הבוער ( עמ ' יז ) המילה ' חבל ' ( בצירה וסגול ) במובן שבו היא משמשת כאן ( ייסורים , כאב ) היא מילה עתיקה , מקראית ( ' צירים וחבלים יאחזון ' [ ישעיהו יג , ח ]) וגם משנאית תלמודית ( ' חבלי נקבה מרובין משל זכר ' ) . בעברית של הספרות החדשה אנו מוצאים אותה כמעט רק בלשון רבים ולרוב גם בצורת נסמך ( חבלי ביטוי , חבלי לשון , חבלי יצירה , ובמליצה גם חבלי שאול ) . הטעם לכך הוא פשוט . שימוש המילה ביחיד גורם לבלבול סמנטי בינה לבין המילה הנפוצה חבל ( בשני סגולים ) . השפה בחרה לשמור על המילה ביחיד וברבים בשביל הצורך הסמנטי הדוחק יותר והניחה את לשון הרבים בצורת הנסמך למובן האחר . ממילא נעשתה המילה גם בצורתה זו רחוקה , נמלצת , ספרותית מאוד . ז ' בוטינסקי מעלה אותה ( יותר מפעם אחת ) בלשון היחיד הלא מקובלת מפני שהיא משרתת בעת ובעונה אחת ארבעה צרכים שונים : המילה היא שם עצם סגולי , שמוטעמת בו ההברה הראשונה , וזה ' מרכך ' את המלרעיות של העברית ה ' ספרדית ' ( ז ' בוטינסקי שיחר בכל פינות המילון העברי...
אל הספר