פרק שביעי האדם כיש מתפלל – מתווה פנומנולוגי

חילון . אפיון האדם כיש מתפלל מציע פתיחה חדשה , אחרת , שבמסגרתה מה שנראה סותר ובלתי אפשרי – הצירוף בין דתיות וחילון – נעשה אפשרי ומקבל מובן חדש . אם האדם הוא יש מתפלל , ואם אפיון זה אינו מותנה בהיענות לאל , או אז דווקא פרקטיקה שמשתייכת באופן מסורתי לדת ולאמונה – התפילה , פורצת את הגדר ומערערת על החומות הסוגרות את הדת מצד אחד ואת החילון מצד אחר . כנקודת פתיחה לדיון בקביעה זו חייבים להציגה מול מכלול עמדות המנוגדות לה ; עמדות שאינן גוזרות את משמעותה של התפילה מפעולת התפילה של המתפלל . הללו נחלקות לשתיים : תפיסת התפילה כפעולה טרנסצנדנטית ותפיסתה כחובה הטרונומית . הוגים רבים רואים בתפילה פעולה ישירה של האל , המבטאת את חסד האל הפועל במישרין על האדם באמצעות התפילה . פסקל קובע נחרצות : " אבל אדם יחשוב שנחל את התפילה מעצמו – הרי זה דיבור חסר טעם . כי המאמין יודע שאין אדם נוחל את המידות הטובות מעצמו " . במקום אחר הוא כותב : " הישועה אינה בכוחנו , מפני שהתפילה המשגת אותה אינה בכוחנו . כי מאחר שהישועה אינה בכוחנו , ואילו השגת הישועה על ידי המתפלל היא בכוחו , סימן שהתפילה אינה בכוחנו " . גם קלווין מ...  אל הספר