בשני הפרקים הקודמים עסקתי במשמעותה של תפילה בעולם שבו האל כבר מת . לא רגע מותו הוא שעמד במוקד הרפלקסיה על התפילה , אלא המשך שאחריו ; לא החוויה של דחיית האמונה או אבדנה היא שעיצבה את השיח על התפילה , אלא החיים בעולם שלאחר האמונה . תפיסות שביטאו חוויה זו השתרעו במרחב שבין תפילות ללא נמען ובין תפילות שבהן שאלת טיבו של הנמען כוננה את השיח על התפילה ואת התפילה עצמה . בפרק זה אעקוב אחר תפיסות המשחזרות את רגע המוות של האל . הן עדיין נושאות את הזיכרון של עולם שבו האל היה חי , זיכרון חותך בבשר ומייסר . שכן המתפלל כבר נמצא בעידן שלאחר מות האל . במצב זה התפילה עצמה נושאת את זיכרון התפילה המסורתית , ואולם היא ממשיכה להתקיים גם בלא האל . התפילה היא אפוא שחזור הרגע שבו מת האל ; היא נושאת גם את העבר שבו הוא חי וגם את ההווה שבו הוא הסתלק מהקיום . התמשכותה של התפילה עשויה להיות געגועים לעולם שבו האל נכח או עדות למועקה מתמשכת , שבה התפילה חיה ומתקיימת למרות הוודאות שבהסתלקות האל . לעתים היא ציפייה לנוכחות החדשה של האל ; תפילה זו היא תפילה לחידוש הנוכחות האלוהית . במקרים אחרים היא מגלמת את הזיכרון של המס...
אל הספר