בחלק הקודם צעדנו בשביל המחקרי הלא מוכר של חקר הבניית הזהות הלאומית באמצעות נשפי הפורים , שאליו הגענו בעקבות הטענה כי הדת האזרחית הציונית עשתה שימוש בתרבות הפנאי הממוסחרת לגיוס כספים ולגיוס אידאולוגי . בפרק זה נחזור לתחום מוכר הרבה יותר באנתרופולוגיה ובחקר הלאומיות , הספרות והפולקלור , הלוא הוא הקרנבל – חגיגות החוץ של חג הפורים בתל אביב . הזרם המרכזי בחקר הדת האזרחית של הלאומיות התמקד בדרך כלל בריטואלים ציבוריים , כמו טקסים , מצעדים , תהלוכות וכדומה . בדרך כלל מעוצבים טקסים אלו באופן המאפשר לעמוד בקלות יחסית על ההבחנה בין קודש לחול , המכוננת את הגדרתו הדתית של האירוע : זרימת המרחב והזמן הרגילה של אירועי החולין נקטעת , ונוצר מרחב זמן אחר המגודר בפני המרחב זמן ה " חילוני " הקודם . בגישה הפונקציונליסטית נתפס הריטואל הציבורי כגורם הרמוניזטורי ומלכד , בשל הסטרוקטורה המובנית והמעוצבת בקפידה , האוכפת סדר חברתי או קוסמי כלשהו ; באמצעותו מגדירה החברה את ערכיה , מאשרת אותם מחדש ומוודאת תמסורת מלאה שלהם לכל חלקיה . לכן יכול הפונקציונליזם להיות בעל ערך רב 1 ראו למשל את כל המאמרים המקובצים אצל Hobsb...
אל הספר