הביקור בנשפים היה חוויה מעייפת למדי . לפיכך ניסו מארגני הנשפים להבטיח – בצד הבטחותיהם לרעש , לבלגן ולדוחק – גם אפשרות של מנוחה – לעתים קרובות דווקא בביתן אוריינטלי שבו היה אפשר לרבוץ על מרבדים ולשתות קפה שחור . לא בטוח שאפשרות זו הייתה פתוחה לכל אחד , ולפחות במקרה אחד תפסו אנשי הבוהמה המקומית את אולם המנוחה , כפי שראינו לעיל . עם זאת , בשנה אחרת הקפידו להבטיח בנשפי אגדתי " ספסלים נוחים למנוחה / בכל אולמי התערוכה " . בכתבת אווירה מאת העיתונאי שמעון סאמט תוארה חוויית הביקור בנשף במונחים דומים להפליא לסיפורים העירוניים המוכרים לנו מספרות הניכור התעשייתית . הכתבה מתחילה בחוסר רצון מוחלט מצד הכותב לבקר בנשפים , ורק לאחר שידידיו מפגיעים בו ללכת למשרד ולקנות כרטיס , " הצצתי ונפגעתי . ברור היה כי בבית לא אשב עוד " . אמנם הוא עדיין קיווה שהנשפים יבוטלו בשל הגשם , אבל הדבר לא קרה , והוא נאלץ ללכת . עוד בחצר הכניס אותו ניגון הטנגו אל " האוירא הריקודית , וצבעי מלבושים וערב רב מסכות הטילוני מיד לתוך הקרנבל " . הוא פגש מכרים ומכרות שהופתעו לגלות זה את זה בנשף , אך " כזרם של דם ותשוקות שמחה פורץ לאול...
אל הספר