סיפורת התלושים צמחה אמנם בגולה , וברקע תוארו האירועים שפקדו את הצעיר היהודי שם , אך היא אינה נחלתה של הגלות בלבד . גם בסיפורת העוסקת בחיים המתחדשים בארץ ישראל בראשית המאה העשרים תוארה תלישותם של העולים החדשים , החלוצים , המביאים עמם את תלישותם מ״שם״ ל״כאן״ , והיא לעתים אף מתחדדת ומחריפה על רקע הסיטואציות שהארץ מזמנת . אבל אין מדובר רק בגיבורים הבדויים אלא גם בסופריהם שהגיעו מ״שם״ ל״כאן״ , ואשר פועלים כאשר מגבם נושבת רוח של סיפורי ראשית המאה , שהדמות הדומיננטית בהם הייתה התלוש . עמדה לפניהם בחירה , מודעת או בלתי מודעת , באשר לאופי של סיפוריהם שלהם , שכן סיפורי העלייה הראשונה כבר העמידו דגם של סיפורים ז׳אנריים נאיביים ושל האדם היהודי החדש . המטרה בסיפורים אלה , טוענת יפה ברלוביץ , הייתה הבלטת הצדדים הקונסטרוקטיביים של המציאות הארץ ישראלית והעלמת עין מתופעות שליליות ומכאיבות . מבחינה פואטית הם היו ״פרימיטיביים״ , בדרך הסיפר שלהם , הם היו דידקטיים כשם שספרות ההשכלה הייתה דידקטית . חיוב ההתיישבות פירושו היה אור , והסתייגות או ביקורת פירושה היה חושך . כמו בספרות ההשכלה , המרכיב הרעיוני היה מ...
אל הספר