המאה ה 19 התאפיינה בכך שזרם מרכזי בתחום חקר העבריינות נטש את הרעיונות שהנחו את ההוגים הקלאסיים ופיתח פרדיגמות שונות לחלוטין להבנת הסיבות להתנהגות עבריינית . אחת הפרדיגמות החשובות , המכונה הפרדיגמה הפוזיטיביסטית , מתמקדת בקשר שבין התנהגות עבריינית לבין קיומה של פתולוגיה מולדת או של התפתחות לקויה של מבצע העבירה . על פי תפיסה זו , העבריין כבול בתוך רשת של גורמים סיבתיים המקבעים ( determine ) את התנהגותו , אף שהוא אינו מודע לגורמים לה וספק אם ביכולתו לשלוט בהם ולהימנע מהשפעותיהם . בשער השני נעסוק בהרחבה בפרדיגמה זו ובתיאוריות שהתפתחו במסגרתה , אך כבר עתה ניתן להבחין באחת המשמעויות החשובות שלה : הבנת העבריינות על רקע של פתולוגיה של מבצע העבירה שומטת את הקרקע תחת הרעיון של רצון חופשי ושל אחריות מוסרית . אם העבריין מבצע עבירות בשל פגם מולד או על רקע של הזנחה ופגיעה בהתפתחות הנורמלית , אזי אין טעם לייחס לו אחריות מוסרית , להאשים אותו או להענישו . בתוך מסגרת חשיבה זו עולה ספק ממשי לגבי הצדקותיה ולגבי יעילותה של מערכת ענישה המכוונת לגמול ולהרתיע . עם התבססות המודל הפוזיטיביסטי החל תהליך של התרח...
אל הספר