אמצע חודש אוגוסט של שנת . 1996 השמש שוקעת מעבר לפסגות הרי האלפים , מסביב לעיר ברן , בירת שווייץ – העיר בה זה שלוש שנים אני משמשת קונסולית ישראל . השבת מזדחלת , נכנסת בינות לשקיעה המרהיבה . אנחנו מכונסים בדירתנו הצנועה שבפרברי העיר . הדירה הומה בני נוער , חברים של ילדיי התאומים , קרן וטל בני השבע עשרה . כעובדי משרד החוץ , המטלטלים לא אחת את בני משפחותיהם לשליחויות בארצות מעבר לים , הקפדנו , בעלי ואני , לאפשר לילדים לשמור על קשר עם חבריהם בארץ . השקענו בכך משאבים רבים . בין היתר , הזמנו את חבריהם להתארח אצלנו – הזמנה שנענתה לא פעם בשמחה . באותו ערב שבת שהו בביתנו שירי , דנה ושירי נוספת – חברותיה של בתי מבית הספר התיכון " רנה קאסן " שבירושלים . עוד שהו בדירה מארק , חבר של בני לספסל הלימודים , ודן , בנו של עמית לעבודה מפראג . סך הכול שבעה בני נוער עליזים ושמחים . בעיקר – רועשים . " בואו לעזור בבקשה בעריכת השולחן " , ביקשתי מהם ובעודי צועדת בכיוון המטבח צלצל הטלפון . " שבת שלום " ברכתי . " שבת שלום " , ענה קול נשי מעבר לקו . " מדברת אתי יבנין . אני מתנצלת על השעה " . אתי שימשה ראש מחלק העו...
אל הספר