יום שישי . יולי . 1999 אוסלו , נורבגיה . אני עושה דרכי במעלה גרם המדרגות לקומה השלישית , שם תתקיים ישיבת הצוות השבועית . לא מכבר עזבנו את משכננו הישן והמבנה החדש אותו אנו מאכלסים נמצא כבר שבועות בשיפוצים . סידורי האכלוס זמניים . הצוות שלי ממוקם במרתף , צוות האבטחה בקומה הראשונה והצוות המדיני בעליית הגג . שתי הקומות האחרות , אלה שאמורות להכיל את עיקר משרדי הנציגות , הם אתר בנייה לכל דבר ועניין באותם ימים . " רץ לי רעיון בראש כבר כמה שבועות , " השגריר , עמוס נדאי , פתח את הישיבה . " להרים באוסלו טקס זיכרון לציון ארבע שנים לרצח רבין . " הוא שלח מבט חטוף בכל אחד ואחד מחברי הסגל שלו , בוחן את התגובות והמשיך , " שוחחתי עם לאה רבין . היא אמנם קצת מסויגת כי ערכו טקס זיכרון לפני כמה חודשים בפאריס . היא לא סגרה את הדלת ואני לא מתכוון לוותר . " את עמוס תמיד לקחתי ברצינות . מעבר לחיבה העמוקה שרחשתי לאיש , מדובר באדם שעבר כמה תחנות מעניינות בחייו המקצועיים , תחנות שהפכו אותו לאחד המנוסים והמפוקחים ביותר שבעובדיו הבכירים של משרד החוץ . לפני שהשתלב במערך המדיני של המשרד , עמוס כיהן בתפקידים בתחומי הא...
אל הספר