ניו יורק , 6 בינואר . 2009 אני נוהג במכוניתי בדרך הביתה . סוזי , רעייתי , מעט מנומנמת . היא ישובה לצדי . השיר " הוטל קליפורניה " של האיגל ' ס מתנגן ברדיו ואני שר , מזייף לי בנחת את הפזמון עם דון הנלי : " וולקם טו דה הוטל קליפורניה , סצ ' אלובלי ...... " הצלצול המרגיז של הטלפון שלי חותך ברשעות את השיר הגדול הזה ואני פולט קללה לחלל האוויר . " לא נותנים לי מנוחה , אני אומר לך , לא נותנים לי שנייה מנוחה . " אני פולט בתסכול . זו הייתה מנת חלקי בשנים שאני הקונסול הקונסולרי של ישראל בתפוח הגדול – זמינות מסביב לשעון . " מה ? " אני נובח על האיש מהצד השני של הקו . " מי זה ? " " אני , " אומר לי קצין המנהלה האזורי ליבשת צפון אמריקה . " דני בירן ... " אני מבטא את שמו בהטעמה . " מה עכשיו ? " " איפה אני תופס אותך ? " " באוטו . בפקקים . בדרך הביתה . " " מה אתה עושה מחר ? " הוא ממשיך לנדנד . " הו ... " אני פולט ומחייך באושר . " אני חוגג את יום הנישואין שלי , עם אשתי שתחייה . " אני מביט בסוזי שבינתיים התעוררה לגמרי . היא מביטה בי חזרה במבט מוזר , צופה רעות . " היא באוטו ? " הוא שואל . " כן . " " הי דני ...
אל הספר