אף אחד לא רצה את הפרויקט . לא העובדים , שאהבו את אווירת הקיבוץ . לא ההנהלה , שהייתה עסוקה רובה ככולה בשוטף המתיש . לא שרי חוץ והמנהלים הכלליים שבאו והלכו מתוך הערכה שהפרויקט לא יתממש בימי כהונתם . בעצם , דווקא היה שר חוץ אחד שקצת התעניין אבל כשנאמר לו שתקופת הבינוי תימשך כחמש שנים , רץ וביקש את עצתו של טדי קולק . הרי רק טדי היה מסוגל לסיים פרויקט עצום כזה בשנה אחת . כך התנהל לו בעצלתיים ' תיק תפוח ' , שצבר אינספור מסמכים ותכתובות מרשימות , אבל אף לא החלטה ביצועית אחת . אני חייב להודות שגם אני , עם כניסתי לתפקיד סגן המנהל הכללי למנהל במשרד החוץ , לא אהבתי את הרעיון . " איזה תיק , " חשבתי לעצמי . " למי בכלל יש את הקשב הניהולי לפרויקט כזה כרגע ? " זה קורה באמצע שנות התשעים ואנחנו עסוקים בפתיחת נציגויות בכל העולם בעקבות הסכם אוסלו . לאף אחד אין זמן לנשום . אבל מתוך כל הסיבות הלא נכונות , ובשל עיתוי נדיר , התקבלה החלטה לבנות בניין ייצוגי למשרד החוץ כשער כניסה דיפלומטי מכובד למדינת ישראל . בדיעבד , החלטה נכונה ואמיצה . בדיעבד ... כולנו , עובדי המשרד , אהבנו את הדשא , אהבנו את השבילים , אהבנו...
אל הספר