גישת יחסי האנוש

גישת יחסי האנוש , שהחלה בשנות העשרים , העבירה את המוקד של התיאוריה הארגונית לעבר החשיבות של הדינמיקה האנושית וההשפעה של גורמים פסיכולוגיים וחברתיים על האפקטיביות והיעילות של הארגון . דחיפה משמעותית קיבלה גישה זו מסדרת מחקרים שהתבצעו במפעלי הות ' רון ליד שיקגו , בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים , בהנחייתו של אלטון מאיו , פרופסור לפסיכולוגיה תעשייתית באוניברסיטת הרווארד . מטרת המחקר הייתה לבחון את ההשפעות של התאורה על הפרודוקטיביות של העובד . ההשערה הייתה שהפרודוקטיביות תעלה ככל שהחדר יואר , ולהפך . ברם , מתוך סדרה של מחקרים נמצא , כי הפרודוקטיביות של קבוצת העובדים עלתה ללא קשר לתאורה , קרי , גם כאשר התאורה עומעמה , עלתה או לא השתנתה כליל , התפוקה של העובדים עדיין עלתה . במחקרי המשך נבדקה השפעתם של משתנים נוספים ) הפסקות מנוחה , אורך יום העבודה , תנאי עבודה ( על התפוקה . התוצאות היו דומות לאלו של מחקר התאורה . החוקרים הסיקו שהעלייה בפרודוקטיביות לא נבעה מביצוע שינויים פיזיים בארגון העבודה אלא , בעצם , הייתה תוצאה של שינויים פסיכולוגיים וחברתיים בסביבת העבודה עצמה . העובדים שהשתתפו בע...  אל הספר