בחורף 972 ז , בשלוש לפנות בוקר , דהרתי במכוניתי אל שדה התעופה דה רינציי . הייתי דרוך לקראת המפגש עם ערלי ברית המועצות . היה קשה להאמין שחלומם מתגשם לנגד עינינו . האם באמת הרוסים השתנו ומרשים ליהודים לצאתי האם פעילותנו לאחר משפטי לנינגרד צלחה ? תעודת הדיפלומט שבכיסי אפשרה לי להיכנס לחדר האח " מים שבשדה התעופה . בחדר גדול פגשתי יהודים אמריקאים שהתלחשר באנגלית . היו אלה גברים ובעיקר גבירות מפורכסות , רובן בגיל העמידה . האווירון מארצות הברית הביא אותם לפגישה ראשונה עם העולים , כדי להמשיך אתם לישראל , המטוס הרוסי התאחר . הנה הוא מגיע סוף סוף , הנה הם כאן . לעיני הופיעו ירצאי מוסקבה ולנינגרד , אודסה וקייב . לא יכולתי שלא להתמלא ג ^ ווה , הרגשתי שמאמצי נשאו פרי , אך גם ידעתי כי אנו , הקבוצה הקטנה של שבעה או שמונה שליחים , לא עשינו הכל לבד . פעולתנו לא היתה יחידה : גורמים רבים אילצו את הסובייטים לשנות ולו במקצת , את דרכם . אחדות מהנשים האמריקאיות הדוברות רוסית , עטר על העולים העייפים והמנומנמים . לא כך דמיינתי את בראם . חיפשתי לשררא ניצוץ של שמחה בעי ניהם . אולי בשל השעה המאוחרת , אולי בגלל ה...
אל הספר