עלי להודות , שבעקבות אירועי חודש דצמבר והמשך המלחמה חלחלה בי תקווה , שחברינו בראשרן לצירן ישאירו את ילדיהם ואת המטפלות במקום , וירדו לנגב אך מסתבר שהייתי תמים מדי , דומה שלא היה הכרח להסביר את מצבנו הקשה , שנבע ממספרם הזעום של המגנים בתוך ים של ערבים , ומהאב דרת הקשות שספגנו - חשבתי בתמימות שהם יהיר מררעים לחובתם . היות שהתקררת לבנרת קיבוץ בנגב התרחקו בגלל המלחמה , חברי רביבים שבראשון לציון פנו למרסדרת הקיברץ המאוחד ופתחו במשא רמתן עם קיבוץ אלונים , כדי לעברר לשם כגוף אחד . להפתעתי , במקום שהמזכירות תעכב את התהליך הכואב עד לאחר המלחמה , היא תמכה בהחלטתם . היא שלחה לעזרתנו כחצי תריסר צעירים מקיבוצים ממרכז הארץ , שבהם הסכנה היתה פחותה . יש לציין , עם זאת , שהיתה קבוצה של כעשרה חברים מראשון לציון שהיו מודעים לחובתם , ועקב חומרת המצב הצטרפו אלינו . מן הראוי להזכירם בשמם : - כושי ' ז " ל ( זאב רענן ) , מלאכי ריאטי , עמיחי שפירא , אלכם זיגלכאום , אריאל קריצימן , יהודה ועדנה פיץ ושמואליק איסקוב הנהג . התנהגותם היתה מכובדת , לעומתם , יותר מ 40 איש החליטו לעזוב ולעבור לאלרנים , ואחדים אף עזבו...
אל הספר