בראשית שנות האלפיים , כאשר גמלה בי ההחלטה לערוך מחקר מקיף על ייצוגי מורים בתקשורת הישראלית , עבדתי כמורה למדעי החברה בתיכון ליאו באק וכמדריכה פדגוגית במכללה האקדמית לחינוך גורדון , שניהם בחיפה . המניע הראשוני למסע הארוך היו שתי כתבות , האחת בעיתונות המודפסת והשנייה בטלוויזיה . שני הטקסטים הדירו שינה מעיניי למשך כמה לילות שבהם ניהלתי ויכוח עקר , רווי עלבון ומרירות עם עצמי . הטקסט הראשון הופיע באוקטובר 2000 בעיתון הארץ תחת הכותרת " הלב שנעלב " . זו הייתה כתבת תחקיר שתיארה את השוק המורכב של הצגות הילדים בישראל ( שוחט , . ( 2000 מדבריהם של המרואיינים - אנשי סל תרבות , מנהלי פסטיבל הצגות הילדים ומפיקי תיאטרון ילדים - עלתה טענה שכדי לשווק את ההצגות הן צריכות לקלוע לטעם המורים . המרואיינים קבלו על שההצגות משועבדות לנושא המרכז השנתי , מגויסות למטרות דידקטיות ומאבדות את הערך האמנותי . " הלב שנעלב " , כותרת הכתבה בהארץ , הוא גם שמה של הצגה שזכתה בפרס ובשבחי הביקורת , אך גוועה ונעלמה מהשוק . בכתבה מציעה העיתונאית את ההסבר הבא : " רכזי השכבות , המורים והגננות התקשו להסביר לתלמידים מה זה ‘ לב שנעלב...
אל הספר