התורה העניקה לאדם היהודי את הסמכות החינוכית לשננה וללמדה לבנו , והתלמוד הוסיף על כך את חובת האב ללמד את בנו מקצוע ואפילו ללמדו שחייה – בבחינת חינוך להישרדות בג ' ונגל החיים . מסיבות שונות התלמוד גם הורה על העברת הסמכות החינוכית מהאב ומהבית אל המרחב הציבורי , ועל הקמת בתי ספר שנשלחו אליהם ילדים בני שש או שבע ללמוד אצל מלמדי תינוקות . הגמרא אף ציידה את מלמד התינוקות בכלי סמכותי - פדגוגי : אישור להכות תלמיד סורר , אולם רק ברצועת הסנדל שאינה מכאיבה ביותר . זו הייתה עמדת ההלכה , אך ניתן לומר כי סמכות המחנך בפועל , בכיתת הלימוד , כאז כן היום , בירושלים ובבבל , בניו יורק ובבייג ' ינג , נקבעת במידה רבה על פי יחסה בפועל של החברה , ובעיקר ראשיה , למחנך . כאז כן היום יחס החברה אל המורה וסמכותו מתבטא בכפל לשון : החינוך חשוב תמיד , אך המחנך ( ובהכרח גם סמכותו ) נתפס לעתים כחשוב ולעתים כחשוב פחות . כך למשל , אנו מוצאים בתלמוד הירושלמי סיפור על הורים לתלמידים ביישוב גלילי שגרמו לפיטורי מורה מקומי , אחד בשם ר ' שמעון , משום שלא ניאות להיכנע לתכתיביהם בעניין אופן הלימוד , אלא דבק בדרך שהתוו לו החכמים (...
אל הספר