א מן המקובלות היא כי כתיבת ההיסטוריה היא בבחינת תהליך דיאלקטי בלתי פוסק של עיבוד ופרשנות מתחדשת לסיפורי העבר , שנתפסים כסיפורי יסוד . העיסוק בהיסטוריה וההכרה בחשיבותו של העבר לצורכי ההווה התגברו בעקבות מלחמות נפוליאון והתעוררות הרגש הלאומי . הגדרה קולעת לתפקידו של ההיסטוריון בעידן הלאומיות נמצא בחיבורו הנזכר של פרידריך ניטשה , כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים . לשיטתו של ניטשה , על ההיסטוריון לרתום את מורשת העבר לטובת צרכי ההווה ולהכפיף את כתיבתו " למידה שזיכרון זה משרת את החיים " . נמצא , אפוא , כי תפקידו של ההיסטוריון איננו מצטמצם לעיצובה של תמונת העבר בלבד אלא דווקא לגיבושה של תמונת העתיד . מחקר ההיסטוריה הלאומית זכה לפריחה בעיקר בחוגי הלאומיות האורגנית במרכז - אירופה , ולא בכדי . מאמצע המאה הי " ט מקובלת היתה הדיכוטומיה בין ' האומות ההיסטוריות ' , שנהנו בעברן מקיומה של מסגרת לאומית עצמאית , אשר אבדה להן במרוצת ההיסטוריה ולכן היו זכאיות לכינונה מחדש , לבין האומות ' הבלתי היסטוריות ' , שמעולם לא נהנו משלטון כזה . התייחסות זו עוררה את האחרונות לתור אחר אסמכתאות היסטוריות שונות אשר ה...
אל הספר