באמונה שהחיים יכולים לסייע למתים יש היבט מנחם , בעיקר משום שלפיה הקשר בין החיים למת מוסיף להתקיים ונשאר בעל משמעות . כאמור לעיל , טקס ההלוויה וטקסי האבלות נתפסים בחברות רבות , ובכללן בחברה המקראית , כטקסים שבאמצעותם החיים מסייעים למת לצלוח בשלום את המעבר לעולם הבא ואת ההתאקלמות בו . נוסף על כך , האכלת המתים ( זבחי מתים ) היא דוגמה מובהקת להמשך הדאגה למתים : פעולה כזו יכולה כמובן לנבוע מהרצון להסתייע בכוחם העל טבעי של המתים או להימנע מנקמתם , אך כאשר מדובר באדם אהוב שהלך לעולמו , אין סיבה שלא להניח שהאכלתו מספקת את הצורך של האבלים לשמר את הקשר עמו ולהמשיך לדאוג לצרכיו גם לאחר מותו . לצורך האנושי הזה ביטויים רבים בתרבות האנושית . כך למשל הוא מתבטא בקינתה המתועדת של יהודייה תימנייה על קבר בעלה : " הלוואי שיש חלון בקבר דרכו אכניס לך אוכל כמו שאתה רגיל " . בתרבות היפנית מקובל להקים בבית מזבח המוקדש לאבות הקדמונים . בני המשפחה מביאים אל המזבח מנחות למת , כגון ספר שאהב או מאכל שנהנה לאכול בעודו בחיים . באמצעות הטקסים הללו הם שומרים על קשר רציף עם המת האהוב . ' יום המתים ' ( Dia de los Muerto...
אל הספר