לצד גזיזת השער , החוק המקראי אוסר על התגודדות , כלומר פציעה עצמית של גוף האבל עד זוב דם : " בנים אתם לה ' אלהיכם . לא תתג ֹ דדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת " ( דב ' יד , א ) . אולם למרות האיסור , יש עדויות להתקיימותו של המנהג בישראל המקראית . אחד ממנהגי האבלות שנקטו שמונים האיש האבלים שאותם פגש ישמעאל בן נתניה היה ההתגודדות ( יר ' מא , ה ) . ירמיהו התנבא שמנהגי האבל לא יתקיימו עם בוא החורבן בגלל גודל האסון , ומנה את ההתגודדות עם אותם מנהגים : " לא יקברו ולא יספדו להם ולא יתגד ַ ד ולא יקרח להם " ( יר ' טז , ו ) . לעומתו , מיכה קרא ל " בת גדוד " ( כינוי לירושלים או שמה של עיר אחרת ביהודה ) להתגודד . יש שפירשו את דבריו כקריאה להיאסף בגדודים לשם הכנה למלחמה . אולם נראה יותר שהנביא קרא לעיר המואנשת והמייצגת את תושביה לנקוט מנהגי אבלות ולחתוך בבשרה בשל הצרה העומדת לבוא עליה מידי האויב . תיאורי פציעה עצמית שנועדה לבטא אבל מצויים גם בספרות המזרח הקדום . במיתוס השומרי חלום דומוזי , פענחה גשתיננה את חלומו מבשר הרעות של אחיה דומוזי : " הלוא אות הוא כי בציפרני יד ַ י , אשר יהיו לי כתער , אשר ֹ ט...
אל הספר