בישראל בתקופת המקרא , כמו גם בשאר ארצות המזרח הקדום , האמינו שרוח המת מוסיפה להתקיים באופן כלשהו . עם זאת , המקרא אינו מרבה לעסוק בשאלת הגורל המצפה לרוח לאחר כליונו של הגוף , וזאת בניגוד לממצאים שהגיעו אלינו מתרבויות אחרות במזרח הקדום , ובייחוד מהתרבות המצרית . משום כך ידיעותינו על תפיסת המוות בישראל המקראית הן בהכרח מוגבלות . עם זאת , אנסה לשרטט אותה כפי שהיא עולה מן המקרא ומממצאים ארכיאולוגים כאחד . תפיסת המוות העולה מן המקרא היא מורכבת . מצד אחד , מסיפור גן . 13 שם , עמ ' . 58 – 56 . 14 פלגי , מוות , עמ ' . 21 . 15 על תפיסת המוות בתרבויות המזרח הקדום - מצרים , מסופוטמיה , ממלכת החתים ואוגרית - ראו להלן , בנספח לפרק זה . העדן עולה שהמוות הוא " תאונה " , פרי חטאם של אדם וחוה . לולא חטאו , ייתכן שלא היה לו שלטון בעולם . גם הגבלת החיים בהמשך תולדות האנושות למאה ועשרים שנה היא תוצאת חטאם של בני האלוהים עם בנות האדם ( בר ' ו , ג ) . מן הצד השני , מרגע שחטאו אדם וחוה וגורשו מגן העדן , התפיסה המקראית השלטת בנוגע למעמדו של המוות ביחס לחיים היא תפיסת מחזוריות , שלפיה המוות הוא תופעה טבעית והכ...
אל הספר