פרק זה מסכם במידה רבה את הפרקים הקודמים . הוא עומד על היחסים המורכבים הקיימים בין הרופא הכללי לבין היועצים - המומחים : . 1 כל רופא מעדיף אבחון של מחלה פיזית ( גופנית , מובנת וניתנת להוכחה על פי נתונים ) ולא הפרעה נפשית או פסיכוסומטית . . 2 קיימת " קנוניית האלמוניות " שכבר דובר בה . כלומר , אף רופא , אף מומחה וגם לא הרופא הכללי , אינו באמת לוקח אחריות שלמה וכוללת על המקרה . . 3 קיימת , בין הרופאים , נטייה חזקה לשמירה על יחסים של מורה - תלמיד ( המומחה הוא המורה , והרופא הכללי - התלמיד ) , שהם כמובן מאוד אמביוולנטיים . בלינט עומד שוב על החשיבות שהרופא הכללי ( רופא המשפחה ) אכן ייקח על עצמו את מלוא האחריות על החולה , ולא ינסה לברוח מהאחריות הכוללת , מ "ניהול המקרה " ומהתיאום הנחוץ . אל לו לרופא הכללי להיות תלוי בעצות ובדעות הרבות של המומחים , שמאפשרים לו להשתמט מהאחריות הכוללת על החולה , כי בסופו של דבר , קיים סיכון שאיש אינו רואה עצמו כאחראי ממש , לא המומחים השונים שהרופא נועץ בהם , ולא הרופא הכללי ( רופא המשפחה ) עצמו . בלינט מתאר צורת ייעוץ פסיכיאטרי , שהתקיימה בשולי הסמינרים שלו עם הרו...
אל הספר