בפרק זה מתרכז מיכאל בלינט במענה שהרופא נותן להצעות החולה , לפשר המחלה שלו ( או של הילד שלו ) . כלומר , בלינט דן כאן בתהליך האבחנה הרפואית המסורתית . למשל : באחד המקרים שהוצגו בפרק הקודם , הרופא אבחן בקלות את המחלות החולפות שהופיעו באותו הזמן אצל הילד , כמו : דלקת שקדים , דלקת סימפונות ( ברונכיטיס ) וכו ' , אבל הוא ידע שהסיבה האמיתית למחלות הרבות של הילד טמונה לא בילד עצמו , אלא ביחסים שבין האם החרדה והילד . רק כעבור זמן , הרופא , שהציג את המקרה , והקבוצה כולה השתכנעו שהאבחנות שניתנו לילד , היו בעצם שטחיות ובלתי שלמות . בלינט מעיר את ההערה החשובה : כל האבחנות שנקבעו אצל הילד , לא אפשרו לרופא ליצור לעצמו השקפה כוללנית והערכת הסיכוי שהילד הזה עלול להתפתח שלא כרגיל ויפתח , גם בעתיד , מחלות חולפות שונות ומגוונות . כלומר , האבחנות הרבות החלקיות והטיפול בהן , לא יעזרו למנוע מחלות דומות ואחרות בעתיד , ואינן עוזרות לתת טיפול יסודי וכוללני יותר , שיתמקד במקרה זה ביחסי אם – ילד ובמצב הנפשי של האם . אבחון כזה הינו מעמיק ומקיף יותר . ואכן במקרה שתואר בפרק הקודם ( מקרה מס ' 7 ) הרופא אזר עוז ואבחן א...
אל הספר